פסק-דין בתיק ע"פ 9847/05

הערעור

1.       לפנינו ערעור המדינה על החלטת בית-משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ד"ר מ' אגמון-גונן) מיום 2.10.05, בת"פ 3531/00, 3532/00, 3533/00 ו-3534/00, לפיה התקבלה טענת המשיבים בדבר החלת ההגנה מן הצדק בעניינם. בית-משפט קמא הורה על ביטול כתבי-האישום וזיכה את המשיבים מהעבירות של שימוש במקרקעין ללא היתר לפי סעיפים 145(א) ו-204(א) לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965 (להלן - החוק), ומהעבירה של שימוש חורג בקרקע חקלאית ללא היתר - לפי סעיף 156 והתוספת הראשונה לחוק הנ"ל.

האישומים

2.       מדובר בארבעה כתבי-אישום, שהדיון בהם אוחד, המתייחסים לשימוש חורג ושלא כדין שנעשה בשני מבנים שבבעלות ו/או בהחזקת מושב אורה (להלן - המשיב 1 או המושב), אשר שימשו בעבר הרחוק ובמקור - עד לשלהי שנות השמונים - כלולים. בגין השימושים האמורים הואשמו המשיבים כלהלן: המושב - כבעלים ו/או כמחזיק של הנכסים; המשיב 2, חבר ועד המושב, שהתיר על-פי הנטען את השימושים; והמשיבים 3-6, שאינם חברי המושב, אשר שכרו, כל-אחד מהארבעה, שטחים שונים בשני המבנים, ועשו בהם שימוש חורג ושלא כדין.

          בכל אחד מארבעת כתבי-האישום - המתייחס לכל שימוש חורג בנפרד - הואשמו שלושה נאשמים: המושב (משיב 1), חבר הוועד (משיב 2), והשוכר הספציפי (אחד מהמשיבים 3-6). ת"פ 3531/00 מתייחס לשימוש חורג בנגריה שנעשה על-ידי משיב 6 במבנה בשטח 192 מ"ר; ת"פ 3532/00 עניינו שימוש חורג, במפעל לייבוש חמניות ולפיצוחים, שנעשה על-ידי משיב 3 במבנה בשטח 1200 מ"ר; ת"פ 3533/00 דן בשימוש חורג בנגריה על-ידי משיב 5 במבנה בשטח 732 מ"ר; ובת"פ 3534/00 עסקינן בשימוש חורג למטרת שיווק פירות וירקות על-ידי משיב 4 במבנה בשטח 517 מ"ר.

המבנים והרקע התכנוני

3.       המבנים מושא כתבי-האישום הם שניים מתוך ארבעה מבני לולים הנמצאים במושב אורה, ונועדו לשמש את המושב. עד לשנות השמונים שימשו הלולים במשך עשרות שנים לייעודם המקורי - גידול תרנגולות. ואולם, בשלהי שנות השמונים ובראשית שנות התשעים, בעקבות ההסדרים שנקבעו במסגרת חוק הגליל, התשמ"ח-1988, העבירה המדינה מכסות ניכרות בענף הלול ממושבי גב-ההר למושבי הצפון. על-רקע זה, הושבתו במושבי גב ההר לולים רבים מייעודם המקורי. נכון למועד הרלבנטי לאישומים, שניים ממבני הלולים - בשטח של כ-1200 מ"ר כל אחד - הושבתו בידי המושב והוסבו לשימושים חורגים העולים על 500 מ"ר בכל מבנה.

          על המקרקעין שעליהם ממוקמים הלולים חלו בעבר תכנית מתאר מי/200, תכנית מפורטת יג/53 ותכנית מי/117. ביום 18.5.95 אושרה תכנית מי/במ/777 המגדירה את השימושים המותרים בשטחיה השונים, ומבני שני הלולים הנדונים נכללו בה בשטח שהוגדר " אזור חקלאי ב'".

          מעבר לשימושים המותרים קבעה התכנית כי " באזור יותרו שימושים חורגים באישור הוועדה המקומית" (ת/12 - ת/13).

          ביום 26.6.01 (לאחר הגשת כתבי-האישום), אושרה תכנית מי/777א (ת/14), שאותה יזם המושב. עיקר השינוי בתכנית זו התייחס לשימושים נוספים המותרים בשטח חקלאי ב', הכוללים שימושים יצרניים לא חקלאיים - אשר הוגבלו על-פי התכנית עד ל-500 מ"ר למבנים מוסבים.

השתלשלות ההליכים עד הלום

4.       זהו גלגולו השני של התיק לבית-המשפט המחוזי כערכאת ערעור. בהחלטתו הראשונה מיום 29.6.03 קבע בית-משפט קמא, בהחלטה מקדמית, כי עומדת למשיבים הגנה מן הצדק וביטל את כתבי-האישום שהוגשו נגדם. ערעור המדינה לבית-המשפט המחוזי בתיק ע"פ 7584/03 התקבל. ערכאת הערעור ( כב' השופטים י' הכט, מ' רביד וא' אפעל-גבאי) פסקה, ביום 1.2.04, כי לקביעותיו העובדתיות של בית-משפט קמא, בעניין ההגנה מן הצדק העומדת למשיבים, לא הייתה תשתית ראייתית, וכי על הערכאה הדיונית היה " ללכת בדרך המלך, לשמוע ראיות, לאור כפירת המשיבים בעובדות כתב-האישום, ואז, בסיום ההליך, לקבוע אם נעשה שימוש חורג והאם עומדת להם הגנה מן הצדק". על-כן ביטלה ערכאת הערעור את החלטתו של בית-משפט קמא והחזירה לו התיקים " כדי שישמע ראיות בדרך המקובלת".

          הערכאה הדיונית פרשה את פסק-דינו של בית-המשפט לערעורים, כמתיר להכריע בשאלת ההגנה מן הצדק בהליך מקדמי נפרד, שבו תשמענה ראיות רק בשאלה האמורה, ודחתה את בקשת המאשימה להכריע בשאלת ההגנה האמורה במסגרת הכרעת-הדין. לאחר שכל צד השמיע ראיותיו, בשאלת ההגנה הנ"ל בלבד, נתקבלה הטענה המקדמית של המשיבים, ונקבע בהחלטה מקיפה ומפורטת כי עומדת לכל אחד מהם ההגנה מן הצדק. מכאן ערעור המדינה, בגלגולו השני.

          במאמר מוסגר נעיר, כי לטעמנו פירשה הערכאה קמא את פסק-הדין בע"פ 7584/03 שלא כהלכה, ולאור כפירת המשיבים בעובדות כתב-האישום, הדרך הדיונית הראויה במקרה דנן הייתה להכריע בשאלת ההגנה מן הצדק במסגרת הכרעת-הדין לאחר שמיעת מכלול הראיות. עם זאת, משמיצו הצדדים הבאת ראיותיהם והשמעת טענותיהם בשאלת ההגנה האמורה, ניתן לדון ולהכריע בערעור זה לגופה של החלטת בית-משפט קמא.

          החלטתו המקדמית של בית-משפט קמא מחזיקה כ-50 עמודים. לשם ייעול הדיון בערעור הגישה המערערת הודעת ערעור מפורטת המקיפה כ-30 עמודים, והמשיבים הקדימו והגישו את עיקרי טיעוניהם בכתב, המתפרשים על-פני כ-20 עמודים. כן השלימו הצדדים טיעוניהם בדיון בעל-פה באופן ענייני ותמציתי.

תמצית החלטתו של בית-משפט קמא

5.       הערכאה קמא הגיעה לכלל מסקנה, כי המשיבים הנם "עבריינים בעל כורחם", הואיל והמושב נאלץ לחסל את ענף הלול שהיווה מקור פרנסה לחבריו, זאת בעקבות שינוי מדיניות הממשלה, תוך שהובטח לו שיוסדר במבני הלול שימוש חלופי, לא חקלאי. בית-משפט קמא קבע, כי המושב פעל ללא לאות לקבלת היתרים לשימוש לא חקלאי במבני הלולים, ואולם המדינה מנעה ממנו מקור הכנסה מהמבנים מחמת אי-מתן היתרים לשימוש חלופי. על קביעה זו ביסס את מסקנתו כי קמה לכל המשיבים הגנה מן הצדק מפני האישומים הנדונים.

עיקר טיעוני המערערת

6.       המערערת גורסת, כי המסקנות שהסיק בית-משפט קמא מהתשתית הראייתית שנפרשה לפניו, הנן שגויות; ומכל מקום, כי גם בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית אין כדי לבסס את המסקנה המשפטית לפיה קמה למי מהמשיבים הגנה מן הצדק. לטענת המערערת, מהעדויות שאינן שנויות במחלוקת עולה כי במקביל להחלטת הרשויות בנוגע לשינוי מדיניות הקצאת מכסות הביצים, התקבלה שורה של החלטות מדיניות, שנועדו להיטיב עם חברי המושבים במרכז הארץ ולספק להם אמצעי פרנסה חלופיים. על-פי הנטען, מושב אורה נהנה מאותן הטבות, הן במישור הקולקטיבי והן במישור האישי. כן אפשרה המדינה, על-פי הנטען, את הסדרת השימוש בלולים בהליך פשוט יחסית של בקשה לשימוש חורג, בכפוף למילוי תנאים מסוימים שנקבעו. ואולם, לא המושב, ולא מי מהמשיבים ששכרו ממנו את המבנים, פנו אי-פעם בדרך שנקבעה בדין לרשויות התכנון, בבקשה לקבלת היתר לשימוש חורג בשני מבני הלול הספציפיים, וממילא - אף לא פנו לערכאות בעניין זה; ותחת זו - בחרו לעשות דין-עצמי בדרך של שימוש חורג במבנים ללא היתר.